הסתיימה מלחמת צוק איתן. כן, מלחמה, כי אין לזה מילה אחרת. המילה מבצע היא כזו שבאה כדי לבשר על משהו שגורר בעקבותיו תועלת מכל סוג שלא תהיה מה שאי אפשר להגיד על סבב הלחימה האחרון שפקד אותנו בימי בין המצרים ואף קודם להם.

מבלי להכנס לשיקולים שהנחו את ראש ממשלתנו בכל זמן המלחמה ומבלי להעלות על הדעת אי אלו שיקולים גרמו לו לבצע כל פעולה, אנחנו, בני הציבור החרדי חייבים לחשב מסלול מחדש ולהתחיל להבין איפה אנחנו חיים ובעיקר לצד מי אנחנו חיים ובמילים אחרות מי לנו ומי לצרינו.

במהלך צוק איתן נחשפנו ללא מעט יוזמות כאלו ואחרות של אישי ציבור ועשייה מהציבור החרדי. החל מארגון אמירת פרקי תהילים לכל אורך תקופת הלחימה וכלה באספקת ציוד מזון ומגוון שלם של ציוד אלמנטרי לו היו זקוקים חיילי ישראל שחרפו נפשם למען אחיהם בעורף. ניתן לומר באופן ברור ביותר כי ההתעניינות והדאגה שהיתה בתוך הציבור החרדי לכל מה שקרה הפעם ותחושת הערבות ההדדית היו גלויות לעין כל מי שרק רצה לראות ועם כל זאת היה מי שפשוט בחר לא לראות, ולא רק שבחר לא לראות את התמונה החיובית אלא התעקש לראות רק דברים שליליים כשנראה שהמטרה שעמדה למול עיניו היתה לתחזק את גלי ההסתה כנגד הציבור החרדי ובכך לספק את ליטרת השנאה האישית שלו, כשעל הדרך הוא מקים לתחיה את הקיטוב שממילא קיים בחברה הישראלית.

בטור שבועי שפרסם חנוך דאום ובו הוא מסביר את הגורמים (לשיטתו) לכל ההתגייסות למען החיילים הוא כותב: "…מגוון של יוזמות שבבסיסן, אני חושב, עומדים גם תחושת אשמה וחוסר יכולת להסביר קודם כל לעצמם איך בעצמם קרה שהם פטורים מהמערכה הזו. איך בעצם קרה שאמהות בכל הארץ – בקיבוצים, בערים ובהתנחלויות – שלחו בנים למערכה במחיר של אימה ופחד ושינה שנודדת בעוד אמהות במגזר החרדי ממשיכות בשגרת יומן"

אגב, באותו טור הוא ממליץ לכל אותם פוליטיקאים חרדים שמביעים עמדה בעד או נגד כניסה קרקעית לעזה פשוט לעמוד בצד בשקט ובצניעות כי הם הרי יודעים שלא המצביעים שלהם יזחלו בעזה בלילות ויישירו מבט אל המוות.

אם מישהו חשב שבזה הכותב הדגול סיים את הגיגי השנאה אז טעות היא בידו כי בטור נוסף שלו הוא כבר משדרג את אותה השנאה והוא כותב מילים מסוכנות מאוד, מילים שאינן משתמעות לשני פנים "אמת, מקומו של המגזר החרדי נפקד מרשימות הנופלים, הם מחוץ למשפחות השכול…"

אחיי החרדים, הגיע הזמן שנפנים שלא משנה מה נעשה וכמה נתרום, כי יש אנשים אכולי שנאה בצד שכנגד. הם לא רוצים אותנו בצבא. הם לא רוצים אותנו בשירות האזרחי. הם גם לא רוצים אותנו מתנדבים על חשבון כספנו וזמננו הפרטי. האם יתכן כי דאום ודומיו פשוט רוצים אותנו מתים?

האמת, ישבתי עם עצמי לא מעט כדי לנסות להבין האם כתיבתו המעוררת בחילה של דאום כנגד הציבור החרדי נובעת מהאמרה הידועה עשו שונא ליעקב או שזה בכלל משנאת עמי ארצות לתלמידי חכמים, אבל בסוף הגעתי למסקנה ששתי האמרות הללו תקפות ובנוסף יש גם את רגשות הקנאה בגלל מי ומה שהציבור החרדי מייצג ומזה הבנתי שפשוט מדובר בתסמונת דאום.

דברים שלמדתי בהדסה
במהלך המשבר הגדול שפקד את ביה"ח הדסה עין כרם סיקרתי לא מעט את מאבקם של הרופאים במשרד האוצר ובמשרד הבריאות. שמעתי באותם ימים את הצד של רופאי ועובדי הדסה באותה מידה בה שמעתי את הצד של האוצר בסיפור. היה ברור לכולם באותם ימים שמה שהיה כבר לא יהיה ומשהו במבנה הארגוני חייב להשתנות רק שבמשרד האוצר ביחד עם משרד הבריאות החליטו לנהל את המאבק באופן שונה כי הרי הם שייכים למפלגה שהבטיחה פוליטיקה אחרת.

נושא השר"פ עלה פעם אחר פעם לדיון בתקשורת והיו מי שכינו את זה רפואה לעשירים ורפואה לעניים.

בשבועיים האחרונים ומסיבה משמחת מאוד של לידת בני שיחי' העברתי לא מעט זמן בביה"ח ואז גם שמעתי אבל בעיקר ראיתי את הדברים מקרוב. ראיתי פרופ' בכיר בעל שם שנכח שם לצורך מסוים ועל הדרך ניגשו אליו ממשפחה אחרת שאליה הוא לא הוזמן והתייעצו איתו בנוגע לקרוב משפחתם, והוא, למרות שהיה בלחץ של זמן הקשיב להם, אמר את דעתו ואף הסביר אותה לאותם בני המשפחה שלא יכלו לקחת אותו באופן פרטי אבל משניגשו אליו הוא פשוט ענה. באותו רגע פשוט נזכרתי בכל אותם האמירות של אריה דרעי שכשיש שר"פ והרופאים נמצאים במקום – ולא הולכים לקליניקות או לבתי החולים הפרטיים – אם יש בהם צורך ניתן להזעיק אותם בלחיצת ביפר אחת. אריה דרעי אמר, אז אמר. אנשי הפוליטיקה החדשה פשוט אטמו אוזניים ולא היו מוכנים לשמוע גם את הדברים הפשוטים אבל ההגיוניים הללו.

ביה"ח הדסה זה לא עוד בית חולים. זה בית רפואה מהחשובים בארץ והחשוב היותר באזור ירושלים רבתי ולכן הטיפול במשבר הזה היה צריך להיות מתוך ראיה אסטרטגית רחבה ולא מתוך פופוליזם.